פניקס הישראלי בע"מ - חברה לבטו נ' סולימני ואח'

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים

לפניי תביעת שיבוב בגין תגמולי ביטוח בסך 53,380 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (1.7.08), ששילמה התובעת למבוטחה בגין נזק רכוש שנגרם לרכבו על ידי הנתבע 1, שהיה מבוטח בביטוח אחריות על ידי הנתבעת 2.

התובעת טוענת כי הרכב שביטחה (ה'איסוזו'; להלן: 'רכב התובעת') נסע בנתיבו, כשלפתע סטה לעברו רכב הנתבע 1 (ה'רנו'; להלן: 'רכב הנתבעים') והתנגש בו.

הנתבעים מודים בסטייה האמורה; אך טוענים כי לא נבעה מרשלנות הנתבע 1, אלא מתגובתו הסבירה לסטייתו של רכב אחר, 'גורם מתערב זר' ('הרכב הזר'), לנתיבו של רכב הנתבעים, דבר שאילץ את הנתבע 1 לסטות מנתיבו כדי למנוע התנגשות. עוד טענו הנתבעים לאשם תורם מצד מבוטח התובעת, אשר הודה כי נסע במהירות מופרזת.

הצדדים התמקדו בשאלת האחריות לקרות התאונה, ועל כן יש לקבוע כי סכום התביעה אינו במחלוקת.

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי המחלוקת בשאלת האחריות תוכרע על בסיס התשתית הראייתית שבתיק המשטרה, לאחר שיישמעו סיכומים.

בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

דיון והכרעה

הנתבעים מודים בהתרחשות התאונה בנתיבו של רכב התובעת, אך טוענים כי הדבר אירע עקב גורם זר מתערב'. כדברי ב"כ התובעת בסיכומיו – זוהי טענה מובהקת של 'הודאה-והדחה', המעבירה את נטל השכנוע לנתבעים.

בוחן המשטרה מצא כי סימני הבלימה הרלבנטיים לתאונה הנדונה מצביעים על כך שהנתבע 1 החל לבלום בעת שכבר היה מצוי בנתיב הנגדי. אמנם, הנתבעים טוענים כי בצילום נראים סימני בלימה כבר בנתיב הנסיעה של הנתבע 1, ולא ברור מדוע הבוחן נמנע מלייחס אותם לתאונה הנדונה. אולם, אין לפניי חוות דעת מקצועית בעניין זה זולת זו של הבוחן המשטרתי. לפיכך עליי להעמידו בחזקתו כי היו טעמים מקצועיים טובים לכך שהוא, שמן הסתם היה מודע לסימנים שאליהם מתייחסים הנתבעים, לא ייחס אותם לתאונה הנדונה. אני מקבל, אפוא, כממצא כי רכב הנתבעים החל לבלום בעת שכבר היה מצוי בנתיב הנגדי לנתיב נסיעתו, הוא נתיבו של רכב התובעת.

מקובלת עליי טענת ב"כ התובעת בסיכומיו כי הממצא האמור אינו תומך בגרסת הנתבעים, שלפיה סטה שמאלה, לנתיב הנגדי, כדי למנוע התנגשות עם הרכב הזר ש"חתך אותו". ממצא זה מתיישב דווקא עם השערת ב"כ התובעת כי הנתבע 1 סטה מנתיבו עקב חוסר תשומת לב (שגרמה לאחותו, שישבה לימינו, לקרוא "תיזהר"; כאמור בהודעתה במשטרה של הנוסעת ברכב הנתבעים, ימית). סביר להניח כי לו נסיבות הסטייה היו כאמור בגרסת הנתבעים – כי אז הייתה נלווית לסטייה גם בלימה מיידית, שהייתה משתקפת בסימני בלימה מתמשכים מנתיבו של הנתבע 1 עד לנתיב שבו אירעה ההתנגשות.

מקובלת עליי גם טענת ב"כ התובעת כי גרסת הנתבעים אינה סבירה גם מבחינה נוספת. הנתבע 1 מסר כי המרחק בין רכבו לרכב הזר ש"חתך אותו" היה 1-1.5 מ'. לפיכך, ממה נפשך: אם הרכב הזר נסע לאט יותר מן הנתבע 1, היה הנתבע 1 מתנגש ברכב הזר מיידית, עוד בנתיבו-הוא; ולא היה מספיק לסטות לנתיב הנגדי. אם הרכב הזר נסע מהר יותר מן הנתבע 1, לא הייתה כל סכנה של פגיעה בו; וממילא לא היה כל צידוק לסטייה שמאלה מצד הנתבע 1.

לא ניתן לקבוע כי סטייתו של הנתבע 1 לנתיב הנגדי הייתה סבירה גם מן הטעם כי אי-סטייה מנתיבך, תוך הסתפקות בבלימה, במקרה של רכב ש"חותך אותך" ומשתלב בנתיב שלפניך – יוצרת סיכון של התנגשות בעוצמה השקולה להפרש התנע בין שתי המכוניות המתנגשות. לעומת זאת, סטייה לנתיב הנגדי יוצרת סיכון חמור לאי-ערוך של התנגשות עם רכב הבא ממול; שעוצמתה שקולה לסכום התנע של שתי המכוניות. לפיכך, מן הבחינה האובייקטיבית הרלבנטית להכרעה בשאלה של רשלנות, בחירתו של הנתבע 1 הייתה בלתי סבירה בעליל.

לאור המקובץ, אני קובע כי הנתבע 1 התרשל בסטייתו לנתיב הנגדי, נתיבו של רכב התובעת. מטעמיו של ב"כ התובעת בסיכומיו, איני מייחס למצבת העדויות לטובתו של הנתבע 1 בהליך התעבורתי משקל ראייתי העשוי לגבור על השיקולים האמורים לעיל.

אמנם, הנהג ברכב התובעת הודה כי נסע במהירות גבוהה מן המהירות שהייתה מותרת במקום נסיעתו. איני מקבל את טענת ב"כ התובעת כי אין לכך משמעות סיבתית. מהירות הנסיעה משפיעה על משך הזמן עד להתנגשות, וממילא על יכולת התגובה להפתעה לצורך מניעת תאונה. מהירות מופרזת היא בבחינת התנהגות עוולתית היוצרת נזק ראייתי לצד-שכנגד; משום שבגינה לא ניתן לדעת אם התאונה הייתה נמנעת לו המהירות הייתה חוקית וסבירה. לא ניתן לשלול לחלוטין כי אילולא המהירות המופרזת, התאונה הייתה נמנעת; על ידי כך שהנהג ברכב התובעת היה מספיק להבחין במסלול הנסיעה של הרכב שמולו, ולתמרן בהתאם, כדי שלא יתנגש עמו.

אולם, ההסתברות שמשך התגובה, שהיה מתארך בחלקיקי-שנייה במקרה של מהירות נמוכה יותר מצד הנהג ברכב התובעת, נראית לי קלושה. כמו כן, מבלי לקבוע מסמרות בשאלה ההיפותטית מה הייתי פוסק לו נבחנה אשמתם היחסית של שני הנהגים מול ניזוק צד שלישי – הרי שבבחינת אשמתם היחסית של שני הנהגים זה מול זה, אשמו של הנתבע 1 נראה לי מכריע בגרימת התאונה, מול אשמו של הנהג ברכב התובעת. לפיכך איני רואה לנכון להפחית מאחריותם של הנתבעים לגרימת התאונה הנדונה, חרף אשם המהירות המופרזת של הנהג ברכב התובעת; אף שאשם זה יישקל לעניין ההוצאות.

סיכום

התביעה מתקבלת. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישפו את התובעת בגין תגמולי הביטוח ששילמה למבוטחה. כלומר: הנתבעים ישלמו לתובעת סך 53,380 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (1.7.08) עד היום, ובסה"כ 58,184 ₪.

בשאלת ההוצאות, יש לשקול, מחד-גיסא, את אשמו של הנהג ברכב התובעת אשר נסע במהירות מופרזת. מאידך-גיסא, יש לשקול את החשד, העולה מהגיונם של דברים כאמור לעיל, והמסתבר מעבר למאזן ההסתברות המספיק להליך אזרחי, כי גרסת הנתבע 1 לא רק הדגימה התנהגות בלתי סבירה – אלא אף הייתה בגדר גרסה שקרית ושיבוש הליכי משפט. בנסיבות אלה, גם "האשם המכריע" לעניין הוצאות המשפט רובץ לפתחם של הנתבעים. כמו כן, יש לזכור כי הצדדים וויתרו על חקירת העדים וחסכו מזמנם היקר של בית המשפט ושלהם-עצמם. לפיכך הנתבעים, ביחד ולחוד, ישפו את התובעת בגין אגרת המשפט, ויוסיפו וישלמו לה שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ בצירוף מע"מ.